בקרב השלישי של שמינית הגמר, קיבלנו את אחד הסקרים הצמודים ביותר הזכורים לי, כאשר גם אתמול עוד נרשמו מהפכים בתוצאות. בסופו של דבר, הסדרה המנצחת היא זו שבין הספרס להיט ב-2014 שגברה על הסדרה בין הרוקטס לניקס ב-1994 בתוצאה הדרמטית והכמעט מיתולוגית 79- 77, מה שהעניק לה 50.64% מהקולות. בקרב החמישי של שמינית הגמר, יש לנו שתי סדרות גמר של הלייקרס ובוסטון, כאשר זו של 1984 תתחרה נגד זו של 2010 על המקום ברבע הגמר.

בוסטון – לייקרס 1984 / עמיחי קטן

הסדרה הזאת סיימה במקום הראשון את הכתבה השישית בשלב המוקדם, והיא למעשה מדורגת שנייה בבראקט של שלבי ההכרעה האלה.

הסיפור מאחורי המפגש – לארי בירד ומג'יק ג'ונסון כבר היו שני השחקנים המובילים בליגה, כשמג'יק הוביל את הלייקרס ל-2 אליפויות בתחילת שנות ה-80 ובירד את בוסטון לעוד אחת ב-1981, והציפיה למפגש ביניהם בגמר הייתה גדולה עוד מאז המפגש בגמר המכללות ב-1979, אותו ניצח מג'יק. אחרי שיוסטון ופילדלפיה הצליחו למנוע את המפגש הזה עד כה, ב-1984 בירד זכה ב-MVP והוביל את בוסטון לגמר אחרי הפסקה של כמה שנים, ואילו מג'יק סיים שלישי במרוץ בפעם השנייה ברציפות.

איכות הכדורסל:

כמה צמודים היו המשחקים – פעמיים קיבלנו הארכה, ועוד 2 משחקים שנגמרו בהפרש של יותר מ-11 בצד השני. למעשה, הלייקרס ניצחו את המשחק הראשון הצמוד ב-6 ועוד פעמיים בהפרשים גדולים יחסית (33 ו-11), בעוד שבוסטון זכו לעדיפות במשחקים הצמודים, כולל צמד ניצחונות במשחקים 2 ו-4 עם ההארכות, וגם במשחק 7 שבו ההפרש קפץ ל-9 בסיום, אבל היה צמוד יותר עד לרגעי הסיום. בצד השני, ב-2010 לא ראינו אף הארכה או משחק שהוכרע בהפרש של 3 ומטה, ככה שזה אמור להספיק.

כמה צמודה הייתה הסדרה – למעשה, שתי הסדרות נמצאות בסיטואציה כמעט זהה כאן – הלייקרס ניצחו את משחק החוץ הראשון מתוך 2 והסלטיקס עשו אותו דבר בשני, ואחרי שוויון 2 בוסטון ניצחו בבית את משחק 5, הלייקרס ניצחו בבית את משחק 6 וגם משחק 7 הוכרע לטובת הקבוצה הביתית. עם זאת, היתרון לטובת 1984 הוא אותם משחקים 2 ו-4 שבוסטון ניצחו בהארכות, ככה שהלייקרס היו קרובים לשליטה בסדרה, יותר מאשר בוסטון של 2010 שלקחו את היתרון רק פעם אחת (3- 2) ואיבדו אותו בתבוסה די קלילה במשחק אחרי.

כמה טוב היה הכדורסל ששוחק – שתי הקבוצות האיכותיות והעמוקות של העשור, כאשר לכל אחת מהן יש רוטציה של 7-8 שחקנים טובים מאוד לפחות, לפחות מועמד אחד ל-MVP, חמישייה מאוד מאוזנת, שחקני שישי שהיה או יהיה ברמה של חמישיית העונה ועוד הרבה איכות. מאבק סגנונות ברור בין ה"שואו-טיים" לייקרס ובין סגנון האיטי יותר של הסלטיקס, ובעיקר קרב שמביא לשיאו את שני השחקנים הטובים בעולם שחלקו ביניהם 6 מתוך 7 תארי ה-MVP הבאים.

רגעים אייקוניים – קודם כל, שני משחקים שהסתיימו בהארכה. בוסטון ניצחו את משחק 2 בהארכה אחרי שמג'יק חשב שהלייקרס מובילים ושמר על הכדור עד להארכה, ובמשחקים 4 ו-7 הוא איבד כדורים קריטיים והחטיא זריקות עונשין שאפשרו לבוסטון להשיג את הניצחונות שהכריעו את הסדרה, מה שהעניק לו את הכינוי המיתולוגי "טראג'יק ג'ונסון". אפילו שני סלים שהתבררו כסלי ניצחון של סקוט וודמן ובירד נקלעו מול השמירה שלו.

במשחק 7 הלייקרס היו מאוד קרובים לקאמבק כשהם צמצמו ל-3 בלבד והשיגו את הכדור, אבל שוב היו אלה איבודים של מג'יק שאפשרו לבוסטון להגדיל שוב את הפער, מה שלא מנע ממשחק 7 להיזכר כמשחק האייקוני שהיה השיא של סדרה שהחזירה את היריבות הגדולה של שנות ה-60 שוב למרכז הבמה, כששוב בוסטון הם אלה שמנצחים בסוף.

השפעות עתידיות – הלייקרס והסלטיקס נפגשו בגמר עוד פעמיים ולקחו יחד 8 אליפויות בטווח של 9 שנים, כשבמשך 12 השנים בקריירה של בירד ומג'יק יחד בליגה רק פעם אחת לא ראינו אף אחד מהם בגמר. כאמור, הסדרה הזאת הולידה מחדש את היריבות בין הסלטיקס ללייקרס, והביאה לשיא את העליונות של בוסטון, רגע לפני שהלייקרס כן יצליחו להתחיל לאזן את המשוואה הזאת.

ייחודיות – קשה למצוא הרבה מקרים שבהם שתי קבוצות שהן גם מלאות בכוכבים וגם עמוקות כל כך כמו הלייקרס והסלטיקס האלה קיימות במקביל. קל וחומר כשמדובר על מפגש ביניהן בגמר, ועוד כזה שבאמת היה צמוד עד הסוף. בשלבים לא מעטים נדמה היה שהלייקרס הם הטובים ביותר, אבל ברגעי ההכרעה בוסטון הצליחו לשמר את המיתוס שלהם פעם אחר פעם עד לניצחון בסדרה.

סיכום – סדרת הגמר הזאת נחשבת נקודת מפתח בתולדות הליגה ותחילת העידן ה"מודרני" של ה-NBA. לא בכדי זו הסדרה המוקדמת ביותר שהעפילה לשלב ה"ראש בראש" של התחרות. במקרה של הסדרה היריבה, יש מקום לטעון שהחלטה של שחקן חופשי כמה שבועות אחר כך השפיעה על הליגה יותר מאשר על הסדרה הזאת. לכן, הבחירה ב-1984 צריכה להיות די ברורה.

לייקרס – בוסטון 2010 / עמיחי קטן

הסדרה הזאת סיימה בשוויון על המקום הראשון בכתבה השלישית בשלב המוקדם, אבל מצאה את עצמה במקום השני אחרי ספירת "קולות החיילים", כלומר הקולות שהגיעו אחרי הזמן ונדרשו לצורך ההכרעה בשובר שוויון.

הסיפור מאחורי המפגש – בוסטון של קווין גארנט, פול פירס וריי אלן ניצחו את הלייקרס בגמר של 2008, ואילו הלייקרס זכו באליפות ב-2009 נגד אורלנדו. הפעם יתרון הביתיות היה שייך ללייקרס, מה שהפך אותם לפייבוריטים על הנייר, אבל בוסטון כבר עברו את קליבלנד ואורלנדו בלי ביתיות, כך שהיה ברור שהם מסוגלים לעשות זאת שוב. בניגוד לסדרה של 1984, שם היו בעיקר תקוות שתתפתח יריבות, כאן יש לנו יריבות קיימת, מה שמעצים את המפגש הזה.

איכות הכדורסל:

כמה צמודים היו המשחקים – למעט משחקים 1 ו-6, כל המשחקים נגמרו בהפרש חד-ספרתי, ובראשם עומד משחק 7 הדרמטי שהסתיים בהפרש של 4 נקודות בלבד אחרי הרבה רגעי מתח. 5 משחקים צמודים לעומת 4 בסדרה היריבה, הפרש ממוצע נמוך יותר של 9.7 נקודות כאן לעומת 12 ב-1984, ובעיקר משחק 7 צמוד יותר שבו הקאמבק של הלייקרס באמת הושלם.

כמה צמודה הייתה הסדרה – כשמדובר ב-2 סדרות של 7 משחקים מדובר במאבק צמוד ביניהן, אבל ב-2010 משחק 7 היה הרבה יותר צמוד. ב-1984 הלייקרס הצליחו לצמצם ל-3 לרגע, אבל בוסטון התעשתו וניצחו בהפרש בטוח של 9, ואילו ב-2010 הלייקרס חזרו מפיגור דו-ספרתי למהפך ברבע האחרון שהיה כולו צמוד ביותר וההפרש לא עמד על יותר מ-6 בדקות ההכרעה. יתרון ל-2010.

כמה טוב היה הכדורסל ששוחק – גם ב-2010 ההרכבים של הלייקרס והסלטיקס היו עמוסים בכוכבים או כוכבי עבר. לבוסטון היו 4 כוכבים אז בדמות פירס, גארנט, אלן ורונדו, ואילו ללייקרס היה את קובי ברייאנט ופאו גאסול, אנדרו ביינום שהיה בדרך לשם, רון ארטסט (כמו שקראו לו אז) שמצליח לבוא לידי ביטוי ברגעי ההכרעה ולהזכיר מעט את ימיו ככוכב, ועוד לא מעט שחקני משנה יעילים משני הצדדים.

איכות השחקנים נופלת רק במעט ממה שהיה ב-1984, אבל הכדורסל עצמו היה איכותי יותר כששתי הקבוצות שיחקו באופן מגוון יותר ממשחק הפוסט של 1984, וידעו לשלב בין משחק הצבע ובין השימוש בקליעה מבחוץ, שהייתה משמעותית מאוד עבור שתי הקבוצות. הכדורסל עצמו היה בעיקר מתוחכם יותר ב-2010 מאשר ב-1984.

רגעים אייקוניים – זה מתחיל במשחק 2, בו רונדו רשם טריפל-דאבל, אך היה זה בעיקר ריי אלן שהביא לבוסטון את ניצחון החוץ עם 32 נקודות, וביניהן 24 מחוץ לקשת, כשהוא הפך לראשון שקולע 8 שלשות במשחק גמר. בינתיים עברו תריסר שנים, ורק סטף קרי שיחזר את ההישג (וגם התעלה עליו עם 9, אבל זה כבר סיפור אחר).

היו עוד כמה משחקים צמודים ורגעים נאים בהמשך, אבל מה שבאמת זוכרים מהסדרה הזאת זה את משחק 7, כשהפעם הלייקרס הצליחו להיחלץ מפיגור משמעותי ולהשלים מהפך בדרך לניצחון צמוד ביותר. המשחק הזה זכור גם כמשחק קליעה רע של רוב הכוכבים, אבל שחקנים כמו דרק פישר, רון ארטסט ואפילו ראשיד וואלאס אצל בוסטון הצליחו להתעלות ולחפות על אלו שהתקשו יותר בקליעה באותו משחק.

השפעות עתידיות – הסדרה הזאת הייתה תחילת הסוף של שתי הקבוצות הגדולות האלה. בוסטון לא חזרו לגמר מאז ועד 2022, ואצל הלייקרס הבצורת שהחלה אז נמשכה עד 2020, כשבדיעבד היו לסדרה הזאת הרבה השפעות על האופן שבו אנחנו תופסים חלק נכבד מהשחקנים שהשתתפו כאן. בסדרה היריבה, הלייקרס הפסידו שם והצליחו לתקן בשנים הבאות, ואילו כאן זו הייתה ההזדמנות האחרונה של שתי הקבוצות.

ייחודיות – זו הייתה הפעם השמינית שבוסטון מגיעים למשחק 7 של הגמר, והפעם הראשונה שהם מפסידים אותו, כש-4 מהניצחונות הקודמים היו על הלייקרס. בצד השני, הלייקרס אמנם הצליחו לנצח את הסלטיקס ב-2 גמרים בשנות ה-80, אבל הפעם זה היה באמת קרב צמוד ודרמטי מהסוג שהלייקרס איבדו בעבר, כולל בסדרה היריבה ב-1984, ואילו הפעם הם כן הצליחו לנצח את זה.

סיכום – הסדרה של 1984 הפכה למיתולוגית בגלל דברים אחרים שקרו באותה שנה – דיוויד סטרן נהיה הקומישינר של ה-NBA ומייקל ג'ורדן נבחר בדראפט – מה שגרם לכך שבדיעבד הסדרה הזאת סומנה כאחת מנקודות המפנה. לעומת זאת, הסדרה של 2010 חוללה יותר בזמן אמת, וגם בדיעבד אפשר לזהות בה את ההזדמנות האחרונה של כמה מגדולי השחקנים של שנות ה-2000, והכדורסל של 2010 פשוט היה מגוון וטוב יותר.

יש מקומות פנויים לקחת חלק בפרוייקט, וכל המעוניין מוזמן. הקישור להרשמה כאן:

זה הקישור להרשמה:

https://docs.google.com/spreadsheets/d/1wjTRcaoVKNnDsRc71tg7o_PXusZaYdNQq76GR4b_y2U/edit?usp=sharing